באופן גס ניתן לחלק את שתי הגישות לכאלו כגון גישתו של ויניקוט ושל קוהוט שטוענות כי ישנו גרעין אמיתי, אותנטי של עצמיות שמתפתח במידה ומתקיימים תנאים מספקים בילדות לגישות אחרות מנוגדות באופן מסויים כגון הגישה ההתייחסותית והאינטר סובייקטיבית, שבהן הטענה היא כי אין עצמי אחד גרעיני אלא מספר רב של גרעיני עצמי שמתפתחים בהקשרים של קשרים חברתיים שבאים לידי ביטוי בהקשרים שונים של החיים וכי הדבר החשוב הוא לא מימוש איזו תחושה של עצמיות ואותנטיות אלא חוויה של לכידות כך שהעצמי חווה את עצמו בכל מצבי העצמי השונים (אהבה כעס פחד וכד' ) כאחד.

הפסיכואנליטיקאי וויניקוט טבע את מונח העצמי האמיתי בהתייחסו לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היצירתיות וההנאה מהחיים. העצמי האמיתי מייצג את האישיות הבריאה, אשר מתעצבת בשנות החיים הראשונות כאשר התינוק זוכה לסביבה מחזיקה מספקת: סביבה בה האם מותאמת לצורכי התינוק במרבית המקרים (למשל, מיניקה אותו כאשר הוא רעב ומפסיקה להיניקו כאשר הוא שבע). במקרים בהם הסביבה אינה נענית לצרכיו של התינוק , התינוק לומד שלא לתת לגיטימציה לצרכיו ולהתאים את עצמו לסביבה הלקויה. במקרים אלו, העצמי האמיתי נחסם ובמקומו עשויות להתפתח הפרעות עצמי כוזב, שמשמען קיום אורח חיים לא אותנטי ובלתי מספק. כך לדוגמא, אדם בוגר שלא חווה סביבה נענית ינסה לרצות את הסביבה כל הזמן, יפחד להביע כעס ביחסים ובעיקר יחווה ניתוק מהעצמיות שלו וניכור מהוויתו אדם כזה כאשר יגיע לטיפול יתלונן בעיקר על ניכור, היעדר רגשות , לא יודע מה הוא מרגיש ומתקשה לחוש בנוכחות אחרים.

גם הפסיכואליטקאי קוהוט מעמיד במרכז התיאוריה שלו את העצמי האותנטי.  בעבור קוהוט, מהותו של האדם היא בחוויה שלו את עצמו כיצור בעל ערך, קוהוט לא מעמיד במוקד אדם מסתגל כפי שפרויד עושה, אלא בהתאם למסורת האמריקאית שבה פעל טוען כי האדם צריך חוויה של אותנטיות וערך עצמי. החסכים המוקדמים יוצרים תחושות של פגימות וכשלון, תחושות עצמי מציפות ולא מחוברות, מימוש עצמי לא אותנטי. הצורך האנושי הוא להרגיש בעל ערך, ובעל משמעות ולכן הבסיס אינו אשמה על יצר, אלא ריקנות על חוסר משמעות וערך.  

תפקידה של הסביבה  המגדלת את התינוק, הוא בעל משמעות עצומה היא צריכה לעזור לו לחוש מחובר וקשור לבני אדם. האדם תמיד קשור בסביבה ותלוי ביחסיו עם הסביבה, ואופי יחסים אלה מגדיר את הלכידות של העצמי ואת מידת התפתחותו הרגשית וזאת באמצעות סיפוק הצרכים הנרקסיסטיים שלו . זו תחושת ערך עצמי מאוזנת, הנמדדת גם על פי אופי היחסים עם הזולת המתבטאים בעוצמת ההשקעה שלנו בזולת ומידת הטוטאליות של חוויות הערך העצמי.
קוהוט מתייחס לנרקיסיזם כתהליך התפתחותי אוניברסלי, כיסוד הבסיסי ביותר להתפתחות האישיות, השקעה נרקיסיסטית בעצמי מצד הזולת הסובב אותו תאפשר לו לחוות את עצמו כאותנטי וכבעל ערך ולעצמי האמיתי שלו להתבטא.

התיאוריה של ויניקוט וקוהוט אינה ניצבת בחלל תיאורטי העומד בפני עצמו, ויש לה אספקטים פרקטיים. לגבי האמור להתרחש בטיפול הפסיכולוגי, המטפל על פי גישות אלו, תפקידו לייצר אווירה וסביבה מחזיקה ומספקת צרכי עצמי שיאפשרו תיקון והתפתחות מחודשת של העצמי הגרעיני שנתקע ונחסם בשלב מוקדם. אצל ויניקוט הדגש הוא על יצירת מרחב מעברי שבו ניתן לשחק ולגדול מבליע להתחשב כל הזמן במציאות החיצונית ממש כפי שילדים בהתנסיותיהם הראשונות עושים, ואילו אצל קוהוט הדגש הוא על אמפתיה וסיפוק הצרכים הנרקסיסטיים הראשוניים כתנאי לצמיחתו של העצמי מתוך גרעינו.

למול התיאוריה של ויניקוט וקוהוט, שבמידה רבה ממשיכים את פרויד ביחס לקיום הסובייקטיבי כמהות , כחומר בעל גרעין, האסכולה האינטר סובייקטיבית רואה בעצמי מבנה מתהווה מתמשך תלוי אינטרקיות עם אחרים . סטיבן מיטשל לדוגמא טוען ביחס לויניקוט וקוהוט כי הם שוגים באופן מהותי.
לשיטתו של מיטשל, אם יש לעצמי מרכז, אם יש עצמי אחד שניתן להגדירו כמרכזי, הרי הוא  התודעה העצמית – זו המכירה את העצמיים השונים, את חוויות-העצמי השונות, מתאמת ביניהם וקושרת אותם לכלל אישיות אחת, שיש בה מידה סבירה של המשכיות וקוהרנטיות. מיטשל טוען למעשה לקיומם של אין סוף עצמיים שהמהות של קיומם הבריא הינו תחושת לכידות לאורך זמן  .

גם ג'סיקה בנג'מן, פסיכואנליטיקאית מן הזרם ההתיחסותי המעמיד במוקד התיאוריה את הקשרים של האדם עם אחרים ואת ההכרה ההדדית הבין סובייקטיבית במוקד, מתייחסת ליחסי סובייקט אובייקט העומדים במוקד הגישה הפסיכואנליטית.  גישה זו הופכת את המטפל למעין הורה מוקדם המהווה עבור הילד מעין אובייקט ראשוני של צרכים.

בנג'מן בניגוד לגישת סובייקט- אובייקט טוענת כי כבר מראשית החיים הקשר הוא בין שני סובייקטים וכי התינוק חווה את הסובבים אותו לא רק כאובייקטים מספקי צרכים (כפי שטענו ויניקוט וקוהוט) אלא גם כסובייקטים בעלי חיים ואישיות משל עצמם, גם בנג'מן בדומה למיטשל מתייחסת לעצמי כמבנה בין סובייקטיבי משתנה ותלוי אינטרקציות התלוי בהכרה מצד האחר על מנת להתקיים.

המטפל בטיפול הפסיכולוגי בהתאם לגישה זו אינו רק אובייקט מספק צרכים אלא שותף שווה בתהליך שמרכזו הינו מפגש אותנטי המספק הכרה הדדית לשני סובייקטים הזקוקים לכך.

דומה כי בין שתי הגישות שהצגתי לעיל (באופן פשטני וסכימטי ) אין כל יכולת לשלב, הן בהקשר למבנה העצמי והן בהקשר לתפקיד המטפל , וכי מדובר בסתירה בין שתי תיאריות שאינן ניתנות ליישוב. בפועל ברצוני לטעון כי מדובר בפרדוקס הנובע מן התפיסה המוקדמת שיש לנו על העצמי .

פרדוקס (Paradox) הוא מצב שבו דבר מה הנראה נכון ולעתים אף כזה שקיימת לו הוכחה סותר ידע אחר או את האינטואיציה. לרוב הבעיה היא רק לכאורה, ולא קיימת סתירה של ממש, או שהסתירה נובעת מהנחות שאינן יכולות להיות כולן נכונות.

על מנת לנתח את הפרדוקס הקיים בין מבנה העצמי הגרעיני לעצמי למבנה העצמי החברתי, ניתן לנסות ולנתח את אחד השלבים המרכזיים שבו התינוק מבין את עצמו כמבנה עצמי נפרד ומכיר בעצמו ככזה, השלב שבו הוא מזהה את עצמו במראה.
 
אחד הסימנים הראשונים למודעות עצמית הוא הזיהוי העצמי במראה, היכולת הזו מיוחסת לבני אדם. ידוע שתינוקות בני שנה וחצי מזהים את עצמם במראה.  תיאורטיקנים שונים כגון לאקאן וקולי התייחסו לנושא הזיהוי העצמי במראה בהקשר של ניכור וצורך חברתי חיצוני להגדרה של האדם את עצמו כסובייקט, לכאורה רק מבט מבחוץ כגון פני האם המכירות בתינוק כנפרד או הפנים הניבטות במראה יכולות להגדיר את האדם כישות והוא אינו יכול לעשות זאת בעצמו ללא תלות במבט החיצוני.

אולם התבוננות אחרת על העצמי במראה תראה כי ניתן לראות בשלב זה של זיהוי עצמי חיצוני שני מצבים שאינם בהכרח קשורים:

האחד, הוא הזיהוי של האדם על ידי אנשים שונים הסובבים אותו שמספרים לו בתחילה בעזרת מחוות נגיעות מבטים מי הוא וכי הוא יצור נפרד.

השני היא היכולת המתפתחת של התינוק בגיל שנה וחצי ואילך לספר לעצמו בעזרת אמצעי ייצוג כגון שפה ומראה מי הוא ללא צורך באדם חיצוני.

שני השלבים הן ההכרה מבנ"א אחרים בנפרדות והן היכולת להכיר בעצמי מבפנים מתרחשים במקביל. מדובר אם כן בשני מתחים המקיימים ביניהם מצב פרדוקסלי, חוויה עצמית גרעינית מתקיימת לצד חוויה עצמית הזקוקה להכרה מצד האחר.

תיאור כזה של התפתחות ניתן למצוא בתיאוריה של פרידריך הגל. הגל בספרו "הפמונולוגיה של הרוח" מתייחס בפרק ששמו "עצמאותה ואי עצמאותה של התודעה העצמית, אדנות ועבדות" לנושא כינונה של תודעה עצמית ולשפה.

על פי הגל בשלב הראשון של החיים פעולות הסימון הראשונות שנעשות על ידי התינוק אינן נעשות על ידי ייצוג אלא באמצעות הצבעה. לדברים אין שמות, ההצבעה קושרת משמעות לקיום טבעי, כך ישנה תלות הדדית בין המצביע למה שהוא מצביע עליו.

השלב הבא מופיע עם היווצרותה של השפה. השפה מותנית בזכרון, מרגע שהדבר שקודם הצבענו עליו מגולם בשפה וקיים בייצוג פנימי כלומר בזכרון, נוצרת אי תלות בין העולם החיצון לתודעה. אי תלות זה רלוונטי באותה מידה גם לגבי העצמי, מרגע שהעצמי הופך להיות ייצוג פנימי תלוי זכרון ושפה הרי שקיומו נובע מהזכרון ללא קשר לקיומו האובייקטיבי במציאות.
כך הדימוי הופך להיות אחרות וניכור מהסתכלות חושית, מעבר לתודעה שיכולה לשאת את אחרותה ללא תלות בחלל ובזמן. התהליך נכון גם לגבי אובייקטים חיצוניים שמיוצגים עתה בזכרון וגם לגבי אובייקטים פנימיים כלומר העצמי הגופני והמנטאלי. אולם באקט של של אי תלות הופכת התודעה להיות תלויה רק בעצמה ובכך בעצם ללא קיימת למעין חלום.  לכן חייבת התודעה לחזור ולהחצין את עצמה במציאות.

מתוך תיאור ההתפתחות שעליו מצביע הגל הסובייקט מקיים בתוכו מתח בין היותו תופעה של אחדות- עצמי המתקיים לאורך זמן ומרחב לבין היותו תופעה של ריבוי- עצמי מתהווה משתנה ומתפתח. תיקופה של התודעה יכול לקבל את ממשותו רק מתוך כך שהוא שולל את כל המצבים הקודמים. כדי להיות תודעה עצמית המתהווה תוך תנועה זקוקה התודעה העצמית כל הזמן לאחרות למה שמחוץ לה . כך היא יכולה להתקייים במקביל הן כריבוי והן כאחדות שמתקיים בעזרת המבט מבחוץ אולם במקביל מנסה לשלול את המבט מבחוץ כדי להתקיים באופן גרעיני שאינו תלוי באחר. כך כבר למן השלב הראשון של כינון הסובייקטיביות בהתפתחות האדם מתקיימים בו במקביל בתצורת מאבק שלושה מומנטים מרכזיים:  תודעה , תודעה עצמית, ותודעת האחר.

ההשלכות שישנן לקיומה של העמדה הפרדוקסלית המכילה הן את מושג העצמי הגרעיני והן את העצמי החברתי קשורות באופן ישיר לסוגיות מרכזיות בטיפול הפסיכולוגי ולתפקידו של הפסיכולוג . המרחב הטיפולי מתוך תפיסה דואלית זו הוא מקום שבו המטפל יכול לשמש הן כאובייקט מספק צרכים והכרה והן כסובייקט בקשר שיוויוני של הכרה הדדית, בנוסף לצידה של חוויה עצמית אותנטית ושל מעין עצמי גרעיני שאינו נאלץ להתאים עצמו לסביבה נוכל להתייחס גם לעצמי משתנה שהקביעות המרכזית שלו היא בחוויית האינטגרציה וההמשכיות, מכיוון שחוויית העצמי מקיימת את המתח בין שני מצבים אלו במקביל הרי שלא ניתן וגם לא צריך להכריע ביניהם או לקרוס לאחד מהקטבים של המצב. קיומו של הפרדוקס  וקבלתו מהווה בעצם קבלה של הפרדוקס הטמון בחיים שגם הם מתקיימים בתנועה בין החווייה הרוחנית האינסופית המשתנה והמתהווה תמיד לבין הקוטב הסופי של אופיינו הקשה להשתנות, של גופינו על מגבלותיו, של עברנו שכובל אותנו ושל היותינו יצורים סופיים ובני תמותה.