דיכאון קליני מוגדר ב- DSM IV כמצב בו מתקיימים מספר סימפטומים לפרק זמן ממושך ללא אובדן במציאות שיכול להסביר את המצב (כגון פרידה או מוות).

ניתן לחלק את התסמינים של דיכאון קליני לשלוש קבוצות מרכזיות:

מישור גופני - הקבוצה הראשונה  של תסמיני דיכאון קליני היא במישור הגופני והיא כוללת , בעיות משקל ואכילה, היעדר תיאבון, עלייה או ירידה במשקל, קשיים בשינה (היכולים להתבטא בעודף  או במחסור בשינה וקשיים להירדם), עייפות וחולשה, רתיעה ממגע , ובעיות בקיבה.

מישור רגשי ותפקודי - הקבוצה השנייה של תסמיני דיכאון קליני כוללת הפרעות במישור הרגשי והתפקודי. היא כוללת: אובדן הנאה, ירידה בכמות האנרגיה  וביכולת לפעילות - עד כדי קושי לצאת מן הבית ולתפקד באופן בסיסי, מצבי רוח  שונים הכוללים עצבות, מועקה, רוגז ואפאתיות, חוסר עניין במגעים חברתיים, ריקנות ופסימיות, תחושה של חוסר משמעות והיעדר תקווה, וריבוי בשנאה וביקורת עצמית.

מישור קוגניטיבי - הקבוצה השלישית של תסמיני דיכאון קליני קשורה במידה רבה לקבוצה השנייה והיא כוללת פגיעה במישור הקוגנטיבי. פגיעה זו מתבטאת במעגלי מחשבות פסימיות ואמונה ששום דבר טוב לא יכול לקרות, בירידה ביכולת לריכוז, בפגיעה בזיכרון, בשיפוט לקוי המתבטא בעיקר בהיעדר הערכה עצמית, התמקדות בפרשנות צרה ולעיתים במחשבות אובדניות.

1.  

הופעה של מספר תסמינים משלושת הקבוצות תגרור בדרך כלל אבחנה של דיכאון קליני, אולם חשוב לזכור כי עצם ההגדרה של דיכאון אינה המשמעותית, וכי לעיתים קרובות יכולים להופיע תסמינים  חלקיים של דיכאון קליני, כגון: עצבות  כרונית או היעדר ערך עצמי בסיסי, וזאת לצד תפקוד תקין וכי לאנשים שונים  ביטויים שונים של הבעיה. המישור המשמעותי בשאלה "האם אני דיכאוני?" אינו צריך להיות חיצוני (מספר תסמינים ומשך הופעה), אלא פנימי-  "האם טוב לי ?", "מה מידת ההנאה שאני חש בחיי?", "האם אני אופטימי?", ו"מה רמת העניין שיש לי באנשים ובקשרים".


במקרים רבים טיפול פסיכולוגי יכול לסייע בתחושות אלו באמצעות הבנה, קרבה, אמפתיה ותמיכה, גם אם לא מדובר בהגדרה המדויקת של דיכאון קליני.